Monday, May 11, 2009

Can a Jerusalemite read the Megillah elsewhere on the 14th?

           
 אריה ברנשטיין

נשאלת השאלה אם "בני כרך" (דהיינו, בני ירושלים, עיר שמוקפת חומה בימי יהושע בן-נון שבה חוגגים את פורים בט"ו באדר) כשרים לקרוא פרקים ממגילת אסתר במניין של קרוביהם "בני-עיר" (דהיינו תושבי ערים אחרות), ביום פורים שלהם, י"ד דאדר, לכבוד שמחה משפחתית של חגיגת בת-מצווה, במקרה שמתכוונים לחזור לירושלים בו ביום ולחגוג פורים בקהילתם.

             הרי הלכה מקובלת היא שבן כרך שהלך לעיר חייב לקרוא בי"ד כבן עיר רק אם היה בעיר בתחילת יום י"ד, היינו, בעלות השחר, וגם שאין דעתו לחזור לעיר מוקפת חומה לפני עלות השחר בט"ו, כמו שכבר סיכם וביאר המשנה ברורה (תרפח ס"ק יב):
"...בן כרך שהלך לעיר אם היה דעתו בעת נסיעתו לחזור למקומו בזמן קריאה דהיינו שיחזור משם בליל י"ד קודם שיאיר היום דהוא זמן קריאה...קוראו כמקומו דהיינו ביום ט"ו אבל אם לא היה בדעתו בעת נסיעתו לחזור משם רק לאחר זמן קריאה דהוא ביום י"ד בבוקר חל עליו חובת הקריאה של העיר וזה שאמר המחבר 'קורא עם אנשי המקום אשר הוא שם'...וכתב הט"ז דכ"ז דוקא אם היה שם בעיר בתחלת היום אבל אם חזר למקומו שהוא כרך קודם היום לא מועיל מה שחשב מתחלה להיות בעיר בעת קריאת העיר."
יש, אמנם, כמה מחלוקות בפרטי העניין, אבל במקרה שבאים שכבר יום ומתכוונים לחזור הביתה בו ביום, אין מי שסובר שחייבים לקרוא שם בי"ד.
 לכן, השאלה החשובה בכאן היא האם מי שאינו מחוייב בקריאת המגילה באותו יום מוציא את מי שחייב. הערכים העומדים כאן במתח הם מחד גיסא, מה שלמדנו במשנה (ר"ה ג:ח) "זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן", ומאידך גיסא, הברייתא בירושלמי (ברכות ג:ג/ו:ב), "כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון"[1], וכפרש"י למקבילו בבבלי, ר"ה כט., "שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות".  מתח זה מתמתח בפוסקים לא רק בענייננו אלא גם בשאלת האם מי ששכח לילה ויום בספירת העומר כשר להוציא את הרבים בספירה; האם בן א"י שנמצא בחו"ל כשר להוציא את הרבים בהלל או תפילה ביו"ט שני של גליות; האם כהן שאינו מתענה בתענית ציבור כשר לעלות לתורה; האם מי שעוד לא קיבל עליו את השבת כשר לקדש על היין בשביל אלה שכבר קבלו עליהם את השבת מבעוד יום, ועוד. המכנה המשותף בין הדיונים האלה הוא השאלה אם אותו אדם שייך לאותה מצוה, ורק במקרה אינו חייב בה כעת, או שבכלל לא שייך לאותה מצוה, כפי שרואים בירושלמי שם:תני כל מצוה שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון.והא (ד)תנינן "כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן". הא אם היה חייב אפי' אם יצא מוציא.זאת אומרת, לפי תירוץ הירושלמי, אם מישהו "אינו חייב בדבר" מפני שכבר קיימו, הוא יכול להוציא אחרים שעוד לא קיימו, אבל אם בכלל אינו חייב במצוה זאת, הוא אינו יכול להוציא אחרים. כזה רואים במשנה מגילה ב:ד (וכמותו בעוד עניינים אחרים): "הכל כשרין לקרות את המגלה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן", וכך מובא בשו"ע (או"ח תרפט:ב): "אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, יצא ידי חובתו; והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא י��א." סיכום הדברים רואים בדברי המאירי (ר"ה כט.) וכמותם גם בראשונים אחרים:
"מה שביארנו שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים כונת הדברים הוא כל שאינו מחוייב מצד גופו אבל מי שחיוב המצוה הוטלה עליו אלא שיצא ידי חובתו ממנה מוציא את האחרים שאע"פ שיצא ידי עצמו עדין הוא ערב בשל חבירו שלא יצא עדין
."ענייננו הוא מקרה ביניים – אנשים שחייבים באותה מצות קריאת המגילה, אך לא באותו זמן. בעניין זה, למדנו בירושלמי מגילה ב:ג (עג:ב):
בן עיר מהו שיוציא בן כרך ידי חובתו? ייבא כהדא 'כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.'בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו? ייבא כהדא 'כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן', או ייבא כהיא דאמר רבי חלבו רב חונה בשם רבי חייה רבה 'הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה'.

זאת אומרת, תושבי שאר מקומות ("בני עיר"), שחייבים במגילה ביום י"ד, אינם מוכשרים להוציא את תושבי ירושלים וכדו' ("בני כרך") ביום ט"ו, שבו רק בני כרך חייבים.  באותו יום, בני עיר נחשבים לא חייבים בדבר.  הגמרא מציעה שאולי המצב גם שוה בכיוון ההפוך (שהוא המקרה שלנו), שבני ירושלים אינם חייבים בי"ד ואינם כשרים להוציא בני עיר מידי חובתם, אבל גם טוענת טענה הפוכה, שחיוב יום י"ד חל על כולם, כולל בני כרך, למרות שהם נוהגים לדחות את הקריאה.  אם כן, תושבי ירושלים יכולים להוציא בני עיר בי"ד, למרות שבני עיר אינם יכולים להוציא בני ירושלים בט"ו. לכאורה, הירושלמי משאיר את זה בתור בעיא דלא איפשיטא, וכן מפרש הפני משה על אתר.
 

דיון דומה מוצאים אנו בראשונים על המשנה הראשונה במסכת מגילה, המפרטת "שהכפרים מקדימים ליום הכניסה".  פרש"י:
"כלומר...שהכפרים נתנו להן חכמים רשות להקדים קריאתה ליום הכניסה, יום שני בשבת שלפני ארבעה עשר, או חמישי בשבת, שהוא יום כניסה, שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט, לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא (בבא קמא פב.), והכפרים אינן בקיאין לקרות, וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום ארבעה עשר, ופעמים שיום הכניסה בשלשה עשר ופעמים שהוא באחד עשר."
לפי רש"י, בן עיר – שחייב לקרוא רק בי"ד – היה מקדים לקרוא להוציא בני כפר, שלא ידעו לקרוא לעצמם, ביום י"ג, י"ב, ואף י"א. אמנם, יש שחולקים על רש"י, למשל תוס' ביבמות (יד. ד"ה "כי"), והר"ן, אך יש שפוסקים כרש"י בענין.

לענייננו, ישנן דעות מן הקצה אל הקצה. הרשב"א, למשל, חלק על קריאת רש"י וגם הבין שמסקנת הירושלמי היא לא רק שבן עיר אינו קורא לבן כרך אלא שגם בן כרך אינו קורא לבן עיר, כמובא כאן בריטב"א בתחילת מס' מגילה:
ולענין כפרים כשהם מקדימין ליום הכניסה איכא מרבוואתא ז"ל מאן דסבר שבן כפר הוא שקורא להם ולא בן עיר או בן כרך, שהרי בן עיר או בן כרך לא הגיע זמנו וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, וכ"ת א"כ יקראו במקומן, הא ליתא שאינם מתקבצים בעשרה אלא בעיר שנכנסין לקרוא בתורה, וזהו דעת הרשב"א נר"ו, והביא ראיה מדאמרינן בירושלמי בן כרך אינו קורא לבן עיר ובן עיר אינו קורא לבן כרך.

אך הריטב"א ממשיך ואומר בשם רבו (מן הסתם הרא"ה), שההלכה עם רש"י, אך אפי' הוא מסכים עם הרשב"א לגבי הירושלמי:
ומורי נר"ו בשם רבותיו ז"ל [כתב] דכפרים המקדימים ליום הכניסה כך היתה עיקר התקנה שיהא בן עיר קורא להם וכחד עם חשיבי, וכיון שעדיין הוא מתחייב לא חשיב לגמרי כמי שאינו מחוייב בדבר, אלא הרי הוא כאותה שאמרו (ר"ה כ"ט ב') כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא כיון דבר חיובא הוא, ואף אלו הרי כפרים ראויים לקרוא בי"ד עם העיירות, [וכן בני העיירות] פעמים קורים ככפרים כשאין י' בטלנין, [אבל] בן עיר ובן כרך חלוקים לגמרי בדיניהם וזמנו של זה לא זהו זמנו של זה כלל ולפיכך אין אחד מהם מוציא לחברו.
אין צורך לחזק את ביטויו לסברת הדברים (שנשאלו מגמ' מגילה ד:), וכמותו נקט בזמננו הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה ח"א סימן ג) בהקשר של דיון על מי שלא קיבל עליו את השבת האם יוכל להוציא את מי שקיבל כבר את השבת בקידוש. שם הוא מניח שבן עיר ובן כרך אינם מוציאים אחד את השני:
הרי נקטינן דאין בן עיר מוציא בן כרך וכן אין בן כרך מוציא בן עיר...שהוא עכשיו רואין אותו כמי שאינו מחויב בדבר, והן אמנם שאם יחליט לשנות מקומו ישתנה גם דינו אבל מ"מ כל זמן שלא שינה אינו יכול להוציא, משא"כ הכא אותו הקידוש שהוא עכשיו לאחרים אם גם הוא יכוין לצאת בו ידי קידוש הרי יהי' גם ממילא קבלת שבת כאמור לעיל ויפטור ודאי את כולם מקידוש, ולכן מסתפק שפיר הרעק"א דאפשר דחשיב כמחויב בדבר, משא"כ במגילה הרי צריך קודם לשנות את דעתו לעקור את עצמו מעיר לכרך או מכרך לעיר, גם יתכן דשאני קבלת שבת דחשיב קצת כמצוה שכולם חייבים בה, וכיון שהזמן מתחיל מפלג המנחה שפיר חשיב כל אדם מדין ערבות כמחויב בדבר, משא"כ השינוי מעיר לכרך ומכרך לעיר, ונוסף לזה גם נראה דקבלת שבת הוא רק ענין של הלכה דבהכי יוצאין ידי קידוש משא"כ שינוי המקום מעיר לכרך חשיב כשינוי בגוף האדם ולכן אין לך אלא מקומו ושעתו ומתחשבין רק עם המצב כמו שהוא עכשיו ולא בזה שבידו לשנותו...
בקצה השני, הראבי"ה (ח"ב, מס' מגילה סימן תקסב, ובעקביו, המרדכי, מגילה סימן תשע"ה) אומר שבן עיר יכול להוציא את בן כרך ביום ט"ו, למרות שאותו בן עיר כבר יצא מאתמול (ולכאורה, קו"ח שבן כרך יכול להוציא בן עיר ביום י"ד). זה אמנם סותר את הירושלמי ולכן, כמה פוסקים מקשים על המרדכי, שגם נוקט שיטה זו. מהר"ם בן חביב (שו"ת גנת ורדים או"ח, כלל א סימן יג, דף ז סע"ב) והגרצ"פ פראנק (שו"ת הר צבי או"ח ב סימן עה) תירצו ואמרו שהבבלי חולק על הירושלמי בעניין, והנה דברי הרב פראנק:
""...ועל כולם יש להתפלא על הרמב"ם שלא הזכיר כלל דין הירושלמי דאין בן עיר מוציא לבן כרך וגם להיפך וזה פלא. ולכן היה נראה לומר דהרמב"ם ס"ל דמה שהירושלמי אומר דאין בן עיר מוציא לבן כרך וכן הא דמיבעי ליה להירושלמי בבן כרך אי מוציא לבן עיר, הוא מפני שהירושלמי לא הזכיר כלל הדין דיצא מוציא משום דין ערבות, ויתכן דלא ס"ל להירושלמי הדין דיצא מוציא, והרמב"ם נקט שיטת תלמודא דידן דיצא מוציא מדין ערבות, ופשיטא דלא ס"ל לתלמודא דידן הדין דבן עיר אינו מוציא לבן כרך, ולכן השמיט הרמב"ם לגמרי כל דברי הירושלמי.
"אכן, ישנה בעייה רצינית בשיטה זו, והיא שהדין שהיצא מוציא כן מוזכר בירושלמי, ברכות ג:ג/ו:ב, שהבאתי לעיל (כפי שמרן הגר"ע יוסף הדגיש בתשובה שאזכיר לקמן). אמנם, בקונטרס הררי בשדה שבסוף שו"ת הר צבי (עמוד רנ"ד) מובא מכת"י, הרב פראנק הודה על האמת ובכל זאת החזיק בשיטתו וז"ל: "והעירוני שבירוש'...מפורש הדין שאע"פ שיצא מוציא, ומ"מ י"ל דגמרא דידן דס"ל טעמא דערבות אינו מחלק בין בן עיר לבן כרך, ושפיר מוציא בן עיר לבן כרך." לענ"ד, זה עדיין קצת קשה, ראשון, כי לא הבבלי עצמו מפרש את טעם "ערבות" בהקשר זה, אלא רש"י, ולשון הבבלי עצמו ("אע"פ שיצא מוציא") די דומה לזה שלירושלמי, ��עוד, כי אפי' אם כך היה מפורש בבבלי, נ"ל לא מוכרח כלל על בסיס זה בלבד לומר שיש שיטות שונות לשני התלמודים. אפשר בקלות ליישבם (אם יש אפי' מה ליישב!) שדין ערבות חל על כל מי ששייך לאותה מצוה, וכאן יש שתי מצוות נפרדות, כפי שראינו לעיל בריטב"א על מס' מגילה ועוד ("וזמנו של זה לא זהו זמנו של זה כלל"). בכל זאת, אין להשאיר את כת"ה הגרצ"פ פראנק, רבה של ירושלים, בקושיא כזאת וראוי להסביר את שיטתו מסברא. מפתח לסברא כזאת יש למצוא בדברי הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' שכח) בפסקו שמי ששכח יום אחד בספירת העומר עדיין יכול להוציא את הרבים וז"ל: "ואין סברא לחלק בין אם היה מחוייב בדבר בו ביום, לבין אם לא היה מחוייב ביום זה עצמו, דמה בכך סוף סוף היה בכלל מי שמחוייב בדבר."גם בענייננו, הסברא נותנת שאין להשוות בן כרך ביחסו לבן עיר והפוך מצד אחד לחרש וכדו' ביחסם למחוייבי מצוה בצד שני. הרי אותו חרש אף פעם לא חייב במצוה ההיא, משא"כ אותם בני כרך ובני עיר שחוגגים את בדיוק אותו חג, באותם חיובים, ורק מחולקים בזמן קיומם אך ורק כדי לקיים זכר לאותם בני שושן שהמשיכו להלחם באויבם יום נוסף. הייתכן שאותם בני שושן שסעדו וחגגו ביום ט"ו חוו חווית שבח והודאה חלוקה מזו של בני הפרזות והפוך?! אתמהה! ואם חוויית אחידות חג פורים לתל-אביב לזה של ירושלים הורגשה אצל הרב פראנק, שנפטר בתשס"א, עאכו"כ לימנו, שבגלל ריבוי המשפחות שחלק מבניהן גרים בירושלים וחלק לא, ובכל זאת מתאחדים לפורים, וששני הימים הם ימים חופשיים בבתי הספר וגם מכמה מקומות עבודה, ורבו המקומות שקוראים בשני הימים מספק, הרי פורים היום הוא חג שנמשך כמה ימים, אמנם עם מרכז של חיובים ביום אחד – להם בט"ו, להם בי"ד, ובשנים מסוימות, בי"ג – אך לא בדיוק כמו שבאר הריטב"א לעיל, ש"בן עיר ובן כרך חלוקים לגמרי בדיניהם וזמנו של זה לא זהו זמנו של זה כלל". אולי בתיאוריה נראה ככה למי שאין לו ערים מוקפות חומה, כמו הריטב"א, אך לא נראה כך כלל לרב פראנק, וגם לא לנו. ובכל זאת, הירושלמי אומר מה שהירושלמי אומר, ואפי' מהר"ם בן חביב, שהזכרתי לעיל כבן שיטה עם הרב פראנק, סיים: "ומ"מ אכתי יש ��צדד ולומר שיש לחוש לפסק הירוש' שבן עיר אינו מוציא לבן כרך, ובפרט שהר"ח כהן בתוס' יבמות, וכן הסמ"ג והר"ן, הכי ס"ל."יש דעה שלישית. שוב, הירושלמי פוסל רק בן עיר מלהוציא בן כרך, אך משאיר את השאלה על בן כרך להוציא בן עיר כבעיא דלא איפשיטא. נראה שהריטב"א חזר בדבריו בפירוש על מס' מגילה שהבאתי לעיל, בדבריו בהל' ברכות שלו (שכנראה נכתב מאוחר ביחס לפירושיו לתלמוד, לפי דברי המבוא של הרב מ.ל. קצנלנבוגן, מהדיר מהדורת מוסד הרב קוק, עמ. 4-5, וכך הניח גם הגר"ע יוסף באומרו שהריטב"א חזר בו), פרק ה, אות ג: "המחויב בדבר כשם שאם עשה מצותו כבר מוציא לחבירו כך מוציאו קודם שיוציא לעצמו כגון בן כרך מוציא לבן עיר [אע"פ] שעדיין לא הגיע זמנו." כך הבין גם המאירי (מגילה יט.), שהסברא השנייה בירושלמי הובאה לפסק ולא רק כה"א:
"כלל ידוע בתלמוד כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן מעתה שאלו בתלמוד המערב בן עיר מהו שיוציא בן כרך ובן כרך מהו שיוציא בן עיר והשיבו בן עיר אינו מוציא בן כרך שהרי נפטר לו ופקעה ממנו חובת מגלה בן כרך מוציא בן עיר אע"פ שאין זמנו עדיין שהרי מ"מ חיוב מגלה מוטל על הכל מתחלת ליל י"ד
."וכן, דעת ר' חיים בתוס' יבמ' יד. ד"ה "כי", המובאת לצד איסור, אומרת רק שלפי הירושלמי בן עיר אינו מוציא בן כרך (ושלדעתו בן עיר גם לא מקדים לי"ג להוציא בן כפר), אבל אינו אומר שבן כרך אינו מוציא בן עיר. וכן, מסקנת מהר"ם בן חביב שמצדדת להחמיר, שהבאתי לעיל, גם מחמירה רק על בן עיר להוציא בן כרך ולא הפוך. וזה גם מסקנת מרן הגר"ע יוסף בתשובתו לאסור בן א"י להוציא בני חו"ל בהלל ביו"ט ב' של גליות (שו"ת יביע אומר חלק ח - או"ח סימן מו):
"נלפע"ד בנידון ה[גאון ר' עקיבא איגר] שיכול לקדש לחבירו, דדמי למ"ש הריטב"א (בהל' ברכות פ"ה ה"ג) הנ"ל, שבן כרך מוציא לבן עיר אף שלא הגיע זמנו כיון שעתיד להתחייב במצוה. וכ"ה דעת רש"י שבן עיר קורא לבני הכפרים. וכן הסביר המהרח"א במקראי קודש הנ"ל. וע"ע במאירי (מגילה יט א) בשם הירוש', שכ', בן עיר אינו מוציא לבן כרך, שהרי כבר פקעה ממנו חובת מקרא מגילה, אבל בן כרך מוציא בן עיר, ואף שעדיין אינו זמן חיובו, הרי מ"מ חיוב מק"מ מוטל על הכל מתחלת ליל י"ד. ע"ש. וי"ל. ושו"ר בשו"ת מהרש"א אלפנדארי (חאו"ח ס"ס ו) שהביא דברי הגרע"א הנ"ל, וכתב, ולפע"ד ודאי שיכול לקדש ולהוציא את חבירו, לפמ"ש רש"י והריטב"א והמאירי וכו', שאף שלא הגיע זמנו חשיב שפיר בר חיובא, ואפי' למ"ד בן עיר אינו מוציא לבן כפר, וכמ"ש הר"ן, שאני הכא שבידו לקדש גם לעצמו. וחשיב שפיר בר חיובא...
"סברת שיטה זו טמונה כבר בדברי המאירי המובאים לעיל, שמקורם בסברת הירושלמי להתיר, והיא "חיוב מגלה מוטל על הכל מתחלת ליל י"ד". ראוי לזכור כאן את דברי המגילה בפרק ט במקור החיוב לדורות:
(א) וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם: (ב) נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם...(יב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ:(יג) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ: (יד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן...(טז) וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף...(יז) בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה: (יח) וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה: (יט) עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ: ...(כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: (כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם...
יום י"ד הוא עיקר יום פורים לכל עם ישראל, יום המנוחה לאחר המלחמה ביום י"ב וי"ג – ימים שבפור, הוא הגורל, היו אמורים להיות יום חורבן עם היהודים, ונהפוך הוא. לפי בקשת אסתר, יום י"ד היה יום נוסף של נקמה נוספת. לא נראה שיהודי שושן הגנו על עצמם באותו יום – זה נעשה מאתמול – אלא לקחו יום נוסף לגמור את הנקמה. בודאי שאותם יהודי שושן חוו את נצחונם של העם וגדולתו של מרדכי והשתתפו בשמחת העם, אלא שדחו את המנוחה יום אחד. כדי לזכור את זה גם אנו דוחים את עיקר החגיגה לתושבי ערים מסויימות. החיוב כבר חל ביום י"ד; דוחים אנו את ביטוי החגיגה על אותם תושבים כדי לזכור עוד פרט בדרמה של הנס. אין בזה לצמצם את עיקר חלות חיובי פורים על כולם, גם בני כרך, כבר ביום י"ד. אין תושבי ירושלים – בני כרך – חייבים במקרא מגילה בי"ד, כי ראוי לנהוג לדחות את ביטוי החגיגה עוד יום: כך משמעות דברי הגמ' במגילה ד: המובאים גם לצד איסור בריטב"א על מגילה לעיל: "זמנו של זה לא זמנו של זה" – על כל מקום לנקוט את חלקו בהזכרת האפיקה. אבל יום י"ד כבר מודע לאותם בני כרך כיום מנוחה וחגיגה לעם ישראל על נצחונו הנסי, ובמידה שבני כרך נמצאים בפרזות (וכמובן שהשתתפות בבת מצוות האחיינית היא סיבה נהדרת), הם כשרים להשתתף בקריאה להוציא את בני העיר. 



 מקבילו בבבלי ר"ה כט., והבאתי את לשון הירושלמי רק[1]
בגלל בלבול לגבי הנוסח המדוייק בבבלי שכנראה צ"ל דומה מאד לזה שלירושלמי, כפי שהראה הגר"ל גינזבורג בפירושו לירושלמי ברכות, עמ' 169-172.

4 comments:

AS said...

ולא הפוך. וזה גם מסקנת מרן הגר"ע יוסף בתשובתו לאסור בן א"י להוציא בני חו"ל בהלל ביו"ט ב' של גליות (שו"ת יביע אומר חלק ח - או"ח סימן מו):"נלפע"ד בנידון ה[גאון ר' עקיבא איגר] שיכול לקדש לחבירו, דדמי למ"ש הריטב"א (בהל' ברכות פ"ה ה"ג) הנ"ל, שבן כרך מוציא לבן עיר אף שלא הגיע זמנו כיון שעתיד להתחייב במצוה. וכ"ה דעת רש"י שבן עיר קורא לבני הכפרים. וכן הסביר המהרח"א במקראי קודש הנ"ל. וע"ע במאירי (מגילה יט א) בשם הירוש', שכ', בן עיר אינו מוציא לבן כרך, שהרי כבר פקעה ממנו חובת מקרא מגילה, אבל בן כרך מוציא בן עיר, ואף שעדיין אינו זמן חיובו, הרי מ"מ חיוב מק"מ מוטל על הכל מתחלת ליל י"ד. ע"ש. וי"ל. ושו"ר בשו"ת מהרש"א אלפנדארי (חאו"ח ס"ס ו) שהביא דברי הגרע"א הנ"ל, וכתב, ולפע"ד ודאי שיכול לקדש ולהוציא את חבירו, לפמ"ש רש"י והריטב"א והמאירי וכו', שאף שלא הגיע זמנו חשיב שפיר בר חיובא, ואפי' למ"ד בן עיר אינו מוציא לבן כפר, וכמ"ש הר"ן, שאני הכא שבידו לקדש גם לעצמו. וחשיב שפיר בר חיובא..."סברת שיטה זו טמונה כבר בדברי המאירי המובאים לעיל, שמקורם בסברת הירושלמי להתיר, והיא "חיוב מגלה מוטל על הכל מתחלת ליל י"ד". ראוי לזכור כאן את דברי המגילה בפרק ט במקור החיוב לדורות:(א) וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם: (ב) נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם...(יב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ:(יג) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ: (יד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן...(טז) וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף...(יז) בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה: (יח) וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה: (יט) עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִי
- Posted by ולא הפוך. וזה גם מסק at March 6, 2010 at 11:51pm
113

marko said...

Individuals who claim fabricated homes and forthcoming purchasers are discovering this isn't a simple errand in today's loaning market. In the event that they do discover an advance, ordinarily the rate is considerably higher than it would be on a customary stick fabricated home. Cash Advance

marko said...

In case you're getting a decent arrangement on an auto and putting cash down, you have a superior shot of getting endorsed than in case you're paying above book esteem and putting no cash down. payday loans chicago

Justin said...

I was driving around on one of my unwinding nation journeys, and I saw this bit of modest land available to be purchased that was perfect for my home. All I would need is to locate some great development credits and I would be en route. payday loans